מחר אני אקום לרוץ - עפרי קרן (קיבוץ נען)
בחייאת, עזבי אותי, זה לא בשבילי הקטע הזה. ריצה זה סבבה, אבל למה להדביק לה קבוצה? מה לי ולזה? קיבוצניקית ביישנית עם כושר סביר ומשמעת עצמית מפוקפקת. ומה בכלל הקטע שלכם שם?! מי צריך אנשים זרים עם טייץ שיתנשפו לו באוזן או יקדחו במוח בשביל לרוץ? זה מעיק. זה דביק. תודה על ההצעה מותק אבל לא. הכי טוב לבד.
שעון מעורר. מכבה. נו, מחר אני אקום לרוץ. מחר הגיע. מכבה. קר מידי לא קמה. יא מעפנה. מה נסגר איתי. מקפלת את הזנב בין הרגליים. יאללה, אימון ניסיון, אבל אחד, רק לראות מה הסיפור שלכם שם.
אאוץ' כאב חד. אהבה מאימון ראשון. איפה לעזאזל לטמון עכשיו את ערמת הציניות והסקפטיות.
עברו כמעט שלוש שנים מאז. והרבה קילומטראז'. הריצה הפכה להיות המָטעֶן הנייד שלי. זה שמעיף למעלה. והקבוצה הזו התברגה לתוך החיים, תומכת בהם בנחישות כמו המדרס שיושב טוב מתחת לכף הרגל.
אז מה הסיפור שם? כמו רוב הדברים בחיים, מתפרק לשלושה גורמים:
- הרכב אנושי נדיר. של אוהבי שטח ואדם והומור ולרוץ.
- ניהול מקצועי מתוקתק, יצירתי, עוטף, מפתיע. כזה שקופץ איתך לתעלות בזמן אזעקה, מטמין לך מים בדרך בריצות ארוכות, מייצר לך מסלולים אקזוטיים, זורק אותך לברכה בקיץ ללמוד ריצה במים עמוקים, ואם צריך, פוגש אותך בלילה לבדוק את המיחוש ברגל (פיזיוטרפיסט אלוף).
- התוצאה. מה שנהיה ממך. החוזק בראש. הכושר בגוף. הזינוק הסיפוק האתגר. השעון שיצלצל גם מחר. ההתמכרות הכי טובה שיש.